הראש שלי

היי,
אני רוצה לספר לכם כיצד החיים תחת איומי- טרור תדירים במדינת-ישראל עזרו לי לגלות את הילדה הפנימית שבי.

הילד/ה הפנימי/ת הוא המקום בו שוכנים רגשותינו הכנים ביותר והמודעות לייעודנו בחיים.

אני מאמינה שלכל אחד יש ילד/ה פנימי/ת, ולכן וודאי תבינו על מה אני מדברת.

הילד הפנימי שלנו תמיד נמצא שם, רק שקשה לנו להבחין בו בעודנו ילדים, ואילו בבגרותנו אנו נוטים לזנוח אותו, להתעלם מקיומו ולא להקשיב לו.

הילדה הפנימית שלי תמיד ידעה מה ייעודה בחיים. היא רצתה להקיף את עצמה במוסיקה בכל דרך אפשרית כבר מהיום הראשון של חייה.

היא נמשכה לסוגים רבים ושונים של מוסיקה ומקצבים, ואפילו לא היה לה מושג כמה בלתי שגרתי זה היה עבור ילדה כל- כך צעירה לבחור בעצמה אלבומי ג'אז, קאנטרי, מוסיקה אפריקאית ומוסיקה קלאסית, שרצתה לשמוע, כשהלכה עם סבה האהוב לחנות התקליטים ובחרה מתנות ליום הולדתה.

הכל צמח בתוכה באופן מאוד טבעי, עד שהמבוגרים התחילו להסביר לה דברים ולקטלג עבורה כל דבר, כמו שמבוגרים עושים בדרך- כלל.

מבוגרים= אנשים שזנחו את הילד הפנימי שבהם במשך תקופה מאוד ארוכה.

אותה ילדה, נהגה להתגנב אל ארון הבגדים של אמה ולכבד כל "נאמבר" שהופיע אתו אל מול האורחים שבסלון, בתלבושת אחרת.

היא פשוט היתה חייבת לרקוד בחצר של סבתא, ולשיר מול המראה במזדרון, כשהיא אוחזת מברשת שיער כתחליף למקרופון- למרות שסבתא לא היתה ממש מרוצה מהתופעות הללו.

הילדה הזו החלה לכתוב שירים בגיל שמונה.

לאחר שסחבה אתה את החלילית עליה ניגנה, לכל מקום אפשרי, במשך שנתיים, דבר שהוציא את בני משפחתה מדעתם, התחננה לשעורי פסנתר, כדי שפיה יישאר חופשי כדי לשיר.

היא כל-כך רצתה ללמוד פסנתר, שהתמידה באימונים במשך שנתיים למרות שלא היה לה פסנתר בבית, בעודה נודדת בין בתי חברים ושכנים שונים, כדי להתאמן, עד שתוכיח כי היא ראויה לפסנתר משלה.

הילדה הזו תמיד ידעה שהיא רוצה להיות מוסיקאית, עד שבאו המבוגרים וגערו בה: "אמנות זה לא מקצוע! "מצאי עבודה אמיתית!".